חוק המקרקעין קובע היררכיה ברורה בין שלושה מסלולים. הם אינם שוויוניים — לכל אחד תנאי סף שונים.

מסלול 1 — הסכמה בין השותפים (סעיף 38): זהו המסלול המועדף. סעיף 38(א) לחוק קובע כי פירוק השיתוף יהיה תחילה על פי הסכם בין השותפים. אם נקבעה בהסכם חלוקה בעין, טעון ההסכם אישור המפקח על רישום המקרקעין, המאשר כי החלוקה תואמת את הוראות חוק התכנון והבניה. רק בהיעדר הסכמה נכנסים לתמונה סעיפים 39–43 לחוק.

מסלול 2 — חלוקה בעין (סעיף 39): כאשר אין הסכמה, בית המשפט חייב להורות על פירוק בדרך של חלוקה בעין — כל עוד המקרקעין ניתנים לחלוקה ולא ייגרם הפסד ניכר לשותפים. בית המשפט העליון בעניין רידלביץ' קבע מפורשות כי "מצוות המחוקק היא, בסעיפים 39–40 לחוק, כי במקרקעין הניתנים לחלוקה, חייב בית-המשפט להורות על פירוק שיתוף על דרך של חלוקה בעין."

מסלול נוסף בתוך מסלול 2: כאשר עיקר המקרקעין הוא בית הראוי להירשם כבית משותף, רשאי בית המשפט, לפי סעיף 42(א) לחוק, לצוות על רישום הבית בפנקס הבתים המשותפים והקצאת דירות לשותפים לפי חלקיהם.

מסלול 3 — מכירה וחלוקת הפדיון (סעיף 40): רק כאשר חלוקה בעין אינה אפשרית, או כאשר היא תגרום "הפסד ניכר" לשותפים כולם או מקצתם — יורה בית המשפט על מכירת הנכס וחלוקת התמורה. זהו המסלול הנפוץ בפועל בדירות מגורים, שכן דירה טיפוסית אינה ניתנת לחלוקה פיזית.